קשה. קשה מאוד. סיכוי טוב שאתם מרגישים ככה כבר זמן מה. סיכוי טוב שאתם לא מצליחים לנשום, להרים את הראש, להתעודד באמת. ואם לצטט מישהו קרוב ללבי: "הכל מאוד מאוד מאוד קשה".

[…]

אתם קמים כל יום והולכים לישון כל לילה, והימים נדבקים זה לזה ונראים אותו דבר אבל איכשהו הזמן לא מפסיק לרוץ, והנה יום הולדת 45 או 47, ואף אחד כבר לא ממש חוגג כי למי יש כוח, וצריך לעבוד, ואין פנאי, והילדים, והכלב, וההורים המבוגרים, והמחסן שלא סידרנו כבר שנה וצריך גם להכין ארוחת ערב, ודי אין כבר כוח, פשוט אין יותר אנרגיות. ובכל ההמולה הזו, אין זמן להחלים מהפצעים והטראומות של השנים האחרונות, אין זמן לעבור תהליך של שיקום, והנזקים הולכים ומצטברים, יכולת ההתמודדות נחלשת, ושלא במפתיע – נהיה אפילו יותר קשה.

רוויטל סלומון מתארת מצב של רבים מאיתנו בתקופה האחרונה. ממליץ מאוד לקרוא את הטקסט המלא.